#להרגיש \ ליאור אברהם

"מה שלומך?" היא שאלה, תוך כדי שהיא מניחה את התיק שלה על ערמת הכביסה.
"אני לא מרגיש", עניתי בקול מנומנם, והחזרתי את המבט אל הספר, לדוג לי שם מילים.
"אתה לא מרגיש טוב?! הראש? הבטן? הגב?" שאלה בתחקור רפואי מהיר, תוך כדי נשיקה ידידותית בלחי שלי.
"לא", אמרתי. "אני לא מרגיש. לא שאני לא מרגיש טוב".
המבט הסורק שלה הפעיל גלגלים בראשה שיכלתי לשמוע: "מה הכוונה אתה לא מרגיש?"
"לא מרגיש אמרתי לך. את לא מבינה מה אני אומר?! לא – מרגיש – כלום".
מצחקקת לעצמה מהביטוי ובזהירות הרצויה מנסה לא לפגוע. "אין מצב שאתה לא מרגיש. בטח לא אתה".

• אתה לא מרגיש כעס על מה שקרה לך בעבודה אתמול?
  "כעס?!" תהיתי בקול. "ממש לא. אין לי רגשות לזה. עבודה. You know".
• אתה לא מרגיש מאוכזב שפספסת את האירוע של חבר שלך?
  לא. Good enough. היה שבוע עמוס, אז פספסתי. לא מתייסר על זה לדקה.
• אתה לא מרגיש עצוב מהפרידה האחרונה?
  רציתי שזה יסתדר, חשבתי שזה יכול לעבוד, אבל טעיתי. היא באמת מדהימה. אבל אין עצב.
  "יש לי משהו בשבילך", היא אמרה בעיניים מבריקות, כמי שמצאה את הגביע הקדוש.
• "איך אתה מרגיש לגבי החופשה שלך בשבוע הבא? זאת עם החברים".
  מנסה לא לאכזב אותה ובוחר מילים: " לא תכננתי שם כלום. זורם. אבל לא מתרגש".
  לקחתי לגימה מהכוס ושאלתי: "את מכירה את הסיפור של הקוסם מארץ עוץ?!"
  "ברור", היא ענתה. "אז יש את הדחליל שאין לו מח, ואת איש הפח שאין לו לב. אז אני כזה, בלי הרגש. אולי אני צריך לנסוע לארץ עוץ, לבקש לי רגש". מנסה להצחיק אותה לרגע.
  בייאוש גדול היא עזבה את הנושא וניסתה לנהל שיחת חולין. דיברנו על הכל ובעצם על כלום.
  רגע לפני שאספה את עצמה החוצה היא שאלה: "תגיד, לא חזרת לתקופה ההיא של הניתוק הרגשי, נכון?! הבטחת לי שאתה לא שם יותר, זוכר?!", הרגשתי ערום מהשאלה, אז חייכתי כדי לקנות לי זמן.
  היא נתנה חיבוק קטן ביציאה. מילמה בקול "רק אלוהים יודע מה עשו לכם שם", ואיחלה לי שארגיש טוב או סתם אחזור להרגיש.
  העינים שלי חזרו אל הספר, לשורות שהפכו לא ברורות. לא הצלחתי להתרכז.
  פתאום רציתי שהיא תחזור.
  הרגשתי שמתחשק לי להגיד לה עוד משהו. לקנות לי עוד זמן ביננו. אבל היא כבר הלכה.
  "חזרתי להרגיש" אמרתי לעצמי בקול. עכשיו צריך רק להחזיר אותה לכאן. לספר לה.
  "דורותי", רצתי אל החלון וצעקתי בכל השכונה.
  "דורותי, אני מרגיש…אני מרגיש".
  אבל דורותי התרחקה לה, בנעלי הקסם שלה, אל שביל האבנים הצהובות ולא שמעה דבר.