מה הופך קבוצת כדורגל להיות אצל המון אנשים סיפור נוסטלגי אהוב?
חשבתי המון על זה, בין המשחקים בין השידורים ואפילו בראיונות ובהצהרות של שחקני הקבוצה ובעלי הקבוצה.
אצל רובנו זה התחיל אי שם בשנות ה-90.
עולה לבמה הקבוצה האטרקטיבית ביותר, כזו שמשלבת בין שחקנים בוגרים, צעירים, מוכשרים, בעלי רצון, גבוהים, נמוכים ועוד מגוון עשיר מאוד של אנשים.
ממש כמו כאן אצלנו בישראל (כור היתוך).
ובאותם זמנים בשנות ה-90 בלי רשתות חברתיות ומכשירים חכמים, הכדורגל היה המרכז של הנוער, כדורגלנים הפכו להיות מוערצים.
לכולנו היה את אותו המשפט:
״איזה כיף להם, גם משחקים כדורגל וגם מקבלים כסף״
ואז, אני תוהה לעצמי איך אני יכול להיות כזה? כאן בעצם מתחיל תהליך החיבור לקבוצת כדורגל.
בתור ילד אתה מקבל את ההשראה שלך משחקן כזה או אחר שנמצא על הדשא. (שמעתי על מקרים בהם ילדים קיבלו השראה משחקנים על הספסל, לא ניכנס לזה).
ומנצ׳סטר יונייטד הייתה פשוט הקבוצה המושלמת לזה, היה לה את מגוון השחקנים הגדול ביותר וילדים כמו ילדים, שונים מאוד אחד מהשני אך רבים מאיתנו מצאו עצמם נסחפים אחרי השחקן שהתחברו אליו יותר.
אצלי זה היה דייוויד בקהאם, קשה להצביע על סיבה מדוייקת אבל הוא באמת סחף אותי למקום הזה שנקרא כדורגל, היכולת שלו להיות מדויק כל כך בבעיטות שלו, גם בלי דריבלים על הדשא, להיות זה שיכול לבצע הברקה של רגע והדבר הכי סחף אותי הוא שהיה בו גם אלגנטיות וגם חוצפה בו זמנית.
ועם חיבור כזה לשחקן הדרך להיות אוהד של הקבוצה הייתה קצרה מאוד, אפילו לא הייתי צריך להתאמץ.
26.5.1999 – גמר ליגת האלופות בברצלונה.
עולות 2 קבוצות לדשא ואחרי 6 דקות באיירן מינכן עולה ליתרון 0-1 .
וואו תדהמה אצלנו בסלון, ״זה היה מהיר״ אני זוכר את הדוד שלי אומר. וכמובן הבן שלו עם המשפט הקבוע: ״ידעתי, אמרתי לך״.
ההזדמנויות של הגרמנים לא מאחרות לבוא ובזו אחר זו פשוט מטווחות את השער של פטר שמייקל.
הזמן עובר, מגיעים ל2 דקות האחרונות של המשחק, טוב, זה נגמר מתחילים לפנות את השולחן מהפיצוחים.
הנה קרן אחרונה אולי יהיה משהו?
לא ממש הצלחתי להבין מה קרה שם, מי בעט מי נגע? פתאום הרשת של אוליבר קאן מתנדנדת אני זוכר את השאגה שהייתה בסלון, וואו זה היה על גבול המפחיד.
התוצאה 1-1 הפיצוחים חוזרים ומתארגנים להארכה, או שלא?
זהו קרן אחרונה למנצ׳סטר יונייטד, שחקני באיירן רק צריכים להרחיק, המשרוקית כבר על שפתיו של קולינה.
הכדור עולה לאוויר שרינגהאם נוגח קרוב לשער אך לא למסגרת והחלוץ הזה שנכנס ממש לכמה דקות, מגיב באינסטינקט מהיר לכדור ומקפיץ אותו לתוך השער.
זוכרים את השאגה שהייתה לפני 2 דקות? הפעם זה לא היה.
היה שקט מופתי בסלון, שומעים רק את השדר אף אחד לא זז, השפתיים שקטות אבל העיניים צורחות משמחה.
בקהאם עוזב לריאל מדריד, האם זה גורם לי להפסיק לאהוד את מנצ׳סטר יונייטד? לא, ממש לא.
פתאום הבנתי שאני מתחבר לקבוצה, כי בקהאם כבר לא היה אותו בקהאם.
הבנתי שמי שעשה אותו כמו שהוא זו הקבוצה ולא השחקן. ממש כמוני הילד הקטן שההורים שלי דאגו שאהיה מי שאני.
האם אפשר לחוות את אותה החוויה של השראה גם כשאני בגיל +30 ?
קשה מאוד לדעת, יש דבר אחד שאני יודע, תמיד כשיש גול הלב מחסיר פעימה.
וכן, אני אוהב מדי פעם לראות את התקציר של גמר 99, בכל זאת מרגיש כמו לראות את סרט ההיכרות שלנו 🙂
